סרבנות גט היא אחת הבעיות הכואבות והמורכבות ביותר בדיני המשפחה בישראל. מדובר במצב שבו אחד מבני הזוג, לרוב הבעל, מסרב לתת או לקבל גט, על אף שבית הדין הרבני או בית המשפט כבר קבעו שיש לפרק את הנישואין. סירוב גט יוצר מצב בלתי אפשרי עבור בן הזוג הכבול לנישואין, תוך פגיעה קשה בזכויותיו, בחירותו ובכבודו.
נסקור לעומק את נושא סרבנות הגט ונבין מהי המשמעות ההלכתית והמשפטית שלו, מהם הגורמים העיקריים המובילים לסרבנות, אילו כלים עומדים לרשות בתי הדין והמערכת המשפטית כדי להתמודד עם התופעה, נדון בסוגי הסנקציות שניתן להטיל על סרבנים, ונעמוד על ההבדלים בין מקרי סרבנות גט למצבי עגינות אחרים.
המשמעות ההלכתית והמשפטית של סרבנות גט
על פי ההלכה היהודית, נישואין מסתיימים רק כאשר בני הזוג מסכימים להתגרש וחותמים על הסכם גירושין הנקרא "גט". ללא הגט שני בני הזוג נותרים נשואים מבחינה הלכתית ואינם יכולים להתחתן בשנית עד שלא ינותק קשר הנישואין כדת וכדין. ליהדות האורתודוכסית יש מונופול על דיני הנישואין והגירושין במדינת ישראל, ועל כן סוגיית הגט קריטית.
כאשר אחד מבני הזוג מסרב לתת או לקבל גט, למרות שנקבע שעל הזוג להתגרש, נוצר מצב הלכתי ומשפטי מורכב הנקרא סרבנות גט. האדם שסירב להתגרש נחשב ל"סרבן גט", והצד השני הופך ל"מסורב/ת גט". המשמעות היא שבן הזוג המסורב נותר עגון בנישואין בעל כורחו, מנוע מלהמשיך הלאה בחייו, להקים משפחה חדשה או להוליד ילדים שלא ייחשבו לממזרים על פי ההלכה.
המערכת המשפטית והדתית בישראל מכירה בחומרת בעיית סרבנות הגט, ורואה בכך עוולה המצריכה טיפול. במוקד ההתמודדות עומדים בתי הדין הרבניים, המוסמכים לדון במתן הגט ובכפייתו על הסרבן במקרים מתאימים. בית הדין יכול לזמן את הסרבן לדין, לקבוע כי עליו לתת גט, ולנקוט נגדו בצעדים שונים. הסמכות לדון בעניין נתונה גם לבית המשפט למשפחה המוסמך לפסוק פיצויים לצד המסורב בשל הנזקים הנגרמים לו.
הגורמים המרכזיים לסרבנות גט
ישנן סיבות שונות ומגוונות בגינן בני זוג עשויים להגיע למצב של סרבנות גט. לא תמיד מדובר ברצון זדוני "לכבול" את בן הזוג לנישואין, ולעתים בבסיס הסירוב עומדים חששות וקשיים אמיתיים. עם זאת, ברבים מהמקרים הסירוב לתת גט מונע משיקולים פסולים ובעייתיים, וגורם סבל כבד למסורבים.
אחד הגורמים השכיחים לסרבנות גט הוא ניסיון סחיטה כלכלית של בן הזוג עם סיום הנישואין. הסרבן עשוי להתנות את הסכמתו למתן הגט בקבלת כספים, רכוש או זכויות כלכליות, גם מעבר למה שמגיע לו על פי דין. לעתים תנאי הסחיטה כוללים דרישות מופרזות לחלוקת רכוש משותף, העברת דירות ומכוניות, העברת משמורת על ילדים או דרישה לוותר על מזונות. הפגיעה הכלכלית מונעת מהמסורבים את היכולת לפתוח בחיים חדשים.
מניע שכיח נוסף הוא רצון לשליטה, נקמנות או התעמרות רגשית בבן הזוג. במקרים כאלה הסירוב לתת גט נובע מקנאה, מכעס על החלטת הפרידה או מניסיון לגרום סבל ולהשפיל את האחר. הסרבנות הופכת לכלי המשך השליטה של הסרבן בחיי בן זוגו לשעבר, ועלולה להוביל לייאוש ולפגיעה רגשית ונפשית עמוקה במסורבים.
לעתים בבסיס סרבנות הגט עומדים גם מניעים דתיים או אידיאולוגיים. זה יכול לנבוע הן מתוך אמונה דתית אישית עמוקה בקדושת הנישואין ובאיסור ההלכתי של גירושין, והן מלחצים חברתיים וקהילתיים הרואים בגירושין מעשה פסול ובלתי מוסרי. במגזרים מסוימים ישנה סטיגמה כלפי גירושין ופחד מ"מה יגידו", דבר שמקשה על נתינת הגט. בניגוד למקרים קודמים, כאן יש לעתים כוונות טובות, אך המצב עדיין בעייתי ועלול לגרום נזקים קשים לנפגע/ת.
הכלים המשפטיים להתמודדות עם סרבני גט
כאשר מתעורר חשש לסרבנות גט, יש כמה דרכים בהן בן הזוג המסורב יכול לפעול מבחינה משפטית, בסיוע עורך דין, על מנת לנסות ולהתיר את הקשר ולזכות בגט:
תביעה לגירושין בבית הדין הרבני: ככלל זוהי הזירה המשפטית המרכזית לטיפול בסרבנות גט. ניתן להגיש לבית הדין הרבני תביעה לגירושין הכוללת את הנימוקים לגירושין, תוך שמתבקש מבית הדין לזמן את הצד הסרבן ו"לחייב" אותו במתן גט. בית הדין ידון בתביעה, ישמע את הצדדים, ויכול לקבוע כי יש עילה הלכתית לכפות על הסרבן לתת גט.
תביעה אזרחית בבית המשפט למשפחה: גם בבית המשפט האזרחי ניתן להגיש תביעה בעניין. למרות שאין לו סמכות לכפות על מתן הגט עצמו, הוא יכול לפסוק לטובת המסורב בעניינים הנלווים לגירושין כמו רכוש, משמורת ומזונות. כמו כן, בית המשפט יכול לפסוק פיצויים לטובת המסורב/ת בגין עגינות ונזקים שנגרמו עקב הסרבנות. כך נוצר לחץ על הסרבן להתגרש.
הטלת הגבלות על הסרבן: אפשר לבקש הן מבית הדין הרבני והן מבית המשפט להטיל סנקציות ומגבלות שונות על סרבן הגט עד שייתן את הגט, כמו עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת חשבונות בנק, ביטול רישיון נהיגה ואף מאסר במקרים חמורים. כך מופעל לחץ רב על הסרבן לשתף פעולה.
כפיית גט מוצדקת בנסיבות מסוימות: במקרים בהם סרבנות הגט מהווה התעמרות ברורה ופסולה, למשל על רקע אלימות במשפחה, בגידות או התנהלות בלתי הוגנת של הסרבן, בית הדין הרבני יכול להכריז על חיוב במתן גט ולאפשר שימוש בכוח כדי לממשו. כפיית הגט נועדה למנוע מצבי סחיטה וניצול לרעה של ההליך. עם זאת, זהו כלי מוגבל הנשמר למקרים החריגים ביותר וגם אז יש סייגים ומחלוקות הלכתיות לגבי מידת הכפייה המותרת.
פנייה לערכאות הרבניות הגבוהות יותר: אם בית הדין האזורי אינו מצליח להביא למתן הגט ולמנוע את הסרבנות, ניתן להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ואף לבקש דיון במועצת הרבנות הראשית כדי לחייב את הסרבן. ערכאות אלו יכולות להפעיל לחצים חזקים יותר מבחינה ציבורית והלכתית.
על אף מגוון הכלים העומדים לרשות בתי הדין ובתי המשפט, סרבנות גט עדיין מהווה אתגר גדול. גם לאחר שבית דין רבני פסק שיש לתת גט, עדיין לא קל לאכוף זאת על סרבן עיקש. העילות לכפיית גט מצומצמות, ואי אפשר לבטל את תוקף הנישואין עד שלא ניתן גט בפועל. מדובר בכשל מערכתי קשה הדורש פתרון.
סנקציות נגד סרבני גט
אחד הכלים המרכזיים לטיפול בסרבנות גט הוא הטלת סנקציות שונות על הסרבנים על מנת להפעיל עליהם לחץ ולאלץ אותם להסכים לתת גט. השימוש בסנקציות מושתת על עקרונות מהמשפט העברי, אך כיום הן עוגנו בחוק ובהוראות מנהליות מודרניות המחייבות את בתי הדין הרבניים ובתי המשפט. הנה מגוון הסנקציות העיקריות שעשויות לעמוד על הפרק:
סנקציות הגבלה על חופש התנועה: אחד הצעדים הראשונים שבית הדין הרבני נוהג לנקוט כלפי סרבן גט הוא הגבלת יציאתו מהארץ או איסור עליו לצאת את גבולות העיר והמדינה. זאת כדי למנוע את בריחת הסרבן לחו"ל ולאפשר את אכיפת פסקי הדין והבאת הנידון בפני בית הדין. כמו כן, ניתן לשלול מהסרבן את הדרכון ואת רישיון הנהיגה כדי להגביל את יכולותיו לנוע ולהתנייד.
סנקציות כלכליות ורכושיות: בתי הדין ובתי המשפט מוסמכים להטיל על סרבן גט מגוון הגבלות כלכליות המכוונות לפגוע בחופש הפעולה הפיננסית שלו. למשל ניתן לעקל לו חשבונות בנק ולמנוע ממנו למשוך כספים, להגביל את השימוש בכרטיסי אשראי, לשלול רישיונות עסק או תעודות המשפיעות על יכולתו להתפרנס, להטיל עיקולים על נכסים ולמכור רכוש בבעלותו. באופן זה נפגעת חירותו הכלכלית של הסרבן ונוצר תמריץ עבורו לשתף פעולה ולהתגרש.
קנסות ופיצויים כספיים: מלבד העיקולים וההגבלות הכלכליות, בתי המשפט יכולים גם לחייב את הסרבן בקנסות ובתשלום פיצויים למסורב/ת הגט בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהסירוב. על פי פסיקות תקדימיות, ניתן לתבוע פיצוי בסכומים משמעותיים בגין כל יום של עיכוב במתן הגט, וכן בגין העוגמת הנפש, הסבל הנפשי והפגיעה באוטונומיה של הקורבן. הצטברות חיובים כספיים אלו יכולה להכביד מאוד על סרבן עקשן.
פרסום שמות סרבנים והחרמה חברתית: בשנים האחרונות התפתחו יוזמות לפרסום פומבי של שמות סרבני הגט, תמונותיהם ופרטיהם האישיים. זאת במטרה ליצור לחץ חברתי וציבורי על הסרבנים ולהביא אותם לציית לפסקי הדין ולהתגרש. מהלכים אלו עוגנו גם בתקנות שמאפשרות לבית הדין הרבני לפרסם בציבור את דבר היותו של אדם "מעגן" את בת זוגו, על מנת לבודדו ולהחרימו חברתית. השיימינג החברתי נועד להפעיל סנקציות של "מה יגידו".
ענישה פלילית ומאסר: במקרים החמורים ביותר של סרבנות גט בית הדין הרבני רשאי להורות על מאסרו של הסרבן עד שייאות לשחרר את אשתו מעגינותה. מדובר בסנקציה הדרסטית ביותר שנועדה לכופף את התנגדותו העיקשת של הסרבן. החוק גם מכיר באפשרות להעמיד לדין פלילי סרבן העובר עבירות פליליות של סחיטה, הפרת הוראה חוקית או בזיון בית משפט כאשר הוא מפר את צווי בית הדין והמשפט להתגרש.
על אף שמדובר באמצעים רבי עוצמה, השימוש בסנקציות אינו קל ופשוט. יש הטוענים כי מאסרו או הענשתו הפלילית של סרבן גט מסכנים את כשרות הגט מבחינה הלכתית, שכן ההלכה אוסרת לכפות גט בכוח. גם הסנקציות הקלות יותר לא תמיד אפקטיביות כנגד סרבנים עיקשים שאינם זזים מעמדתם. עם זאת, הפעלה מושכלת של הסנקציות עשויה להוות לחץ משמעותי שיניע סרבנים רבים לשתף פעולה עם מתן הגט.
ההבדל בין סרבנות גט לעגינות
אם כי המונחים "סרבנות גט" ו"עגינות" נזכרים תכופות ביחד, חשוב להבין את ההבדל המשמעותי ביניהם. בעוד סרבנות גט מתייחסת ספציפית למצב בו אחד מבני הזוג מסרב מרצונו לתת או לקבל גט על אף פסיקת בית הדין, עגינות היא מושג רחב יותר המתאר כל מצב שבו אישה "עגונה" בנישואיה כי אין אפשרות לסיימם, גם אם הסיבה אינה תלויה ברצונו הרע של הבעל.
מצבים נפוצים של עגינות שאינם בהכרח סרבנות גט הם כאשר הבעל נעלם או נעדר ולא ניתן להשיגו כדי לדרוש ממנו גט (למשל במצבי מלחמה או אסון), כאשר הבעל חסר כשירות נפשית לתת גט (בשל מחלת נפש או ירידה קוגניטיבית), או כאשר הבעל נפטר בלא להותיר בנים מבלי שהאישה קיבלה חליצה מיבמה להתיר את הנישואין. בנסיבות אלו האישה עגונה אך לא בגלל סרבנות מכוונת של הבעל.
בעוד שסרבנות גט נתפסת כהתעמרות פסולה בה יש לטפל בנחישות, עגינות שנובעת מנסיבות אובייקטיביות מעוררת יותר אהדה והבנה כלפי הבעל שאינו יכול לתת גט. עם זאת, בשני המקרים האישה היא הנפגעת המרכזית, שכן היא זו שנותרת כבולה להלכה למערכת נישואין שאינה מתפקדת ומנועה מלהמשיך הלאה בחייה.
לעגינות במובן הרחב יש השלכות חברתיות עמוקות, מעבר להיבט המשפטי הטהור. מעמדה ההלכתי הבעייתי של אישה עגונה מונע ממנה להשתלב מחדש בחברה הדתית במקרים רבים. לא פעם היא מתייגת כ"אשת איש" למרות התרופפות חיי הנישואין בפועל, ונאסר עליה להינשא או לקיים זוגיות חדשה. במגזרים מסוימים נשים עגונות והילדים שנולדו להן מוקעים חברתית ומופלים לרעה.
לסיכום, סרבנות גט מהווה אחד הקשיים העיקריים בדיני המעמד האישי בישראל. היא פוגעת באופן אנוש בזכויותיהן ובחירותן של נשים רבות ומציבה אותן במצב הלכתי ומשפטי בלתי אפשרי. אמנם בשנים האחרונות בתי הדין והמשפט פועלים להתמודד עם התופעה ולרסן את כוחם של סרבני הגט, אך עדיין מדובר במאבק מתמשך.
כעורכי דין המתמחים בדיני משפחה אנו מחויבים עמוקות לטיפול בתיקי סרבנות גט. נדאג ללוות באופן אישי וצמוד כל אישה או גבר במצב זה, נעניק ייעוץ משפטי מקצועי ורגיש, ונכוון את המסורבים ומשפחותיהם למיצוי מלוא זכויותיהם בפני הערכאות השונות.
בין אם מדובר בניהול הליכים משפטיים בבית הדין הרבני, בתביעות נזיקין בבית המשפט למשפחה, או בניסיון לקדם פתרונות הלכתיים יצירתיים, נפעל במרץ ובנחישות כדי לפתור את מצוקת העגינות. מטרתנו להגן ככל הניתן על זכויות הלקוחות, תוך שמירה על כבודם וחירותם בהליך הכואב של פקיעת הנישואין. שמחנו לעמוד לרשותכם ולהושיט לכם עזרה בהתמודדות האישית והמשפטית עם סרבנות גט ועגינות.